חינה – אותו מנהג של יוצאי ספרד שנחגג לפני כל חתונה – היא עדיין קצת מסתורית עבור רבים מאיתנו, בין אם הם משתייכים לעדות בהם נהוג לחגוג אותה ובין אם לאו. כאן נעשה קצת סדר בדברים ונספר את כל מה שרציתם לדעת אודות המנהג המיוחד והחשוב הזה, של זוג בטרם חתונה.

מהי חינה?

החינה (או חנה בחלק מהעדות), היא טקס שנהוג לא רק בקרב יהודים, אלא גם בקרב עמים אחרים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובהודו, המצוין לפני החתונה ומסמל את המעבר של הזוג מחיי רווקות לחיים זוגיים. ביהדות הוא אומץ על ידי חלק מעדות המזרח, כאשר בכל עדה חוגגים אותו בצורה קצת אחרת. במהלך הטקס מורחים את ידי החתן והכלה (ובחלק מהעדות גם את ידי האורחים) בחומר בצבע כתום-אדום המופק מעליו של צמח החינה   (Lawsonia inermis)ויוצרים ממנו צורת עיגול – כברכה למזל טוב ולשפע. בטקס משתתפים קרובי המשפחה של החתן והכלה, ומוזמנים נוספים – לפי רצונם של החתן והכלה ושל שתי המשפחות. הטקס יכול להתקיים בבית המשפחה או באולם – על פי ההעדפה האישית של החתן והכלה.

שמו של הטקס

יש מספר פרשנויות לשמו של הטקס:

• למצוא חן – כי בערב החתונה הכלה צריכה למצוא חן בעיני בעלה.
• שלוש המצוות בהן מחויבת האישה – חלה – מצוות הפרשת חלה, נדה – מצוות מתחום טהרת המשפחה, הדלקת הנר – המצווה להדליק נרות שבת.

מכל הפרשנויות לשם עולה, כי הטקס מיועד קודם כל לכלה, אבל גם החתן הוא שותף פעיל, בטקסים של רוב העדות.

טקסי החינה בעדות השונות

אמנם טקס החינה דומה בכל העדות, ובכל זאת יש דברים שמיוחדים לכל עדה ועדה.

• טקס החינה ההודי – נערך בעיקר כדי לציין את פרידתה של הבת מאמה, ואת החינה, על פי האמונה, מכינים מדמעותיה של האם שנפרדת מבתה. הטקס נפתח בכניסה מרשימה של הזוג, המלווה במתופף מלפנים ובבנות המפזרות עלי כותרת צבעוניים בדרך בה הם הולכים. הכלה לובשת בגדים הודיים מסורתיים – סארי ירוק ותכשיטים תואמים, המסמלים התחדשות וצמיחה, והיא נישאת על אפיריון מלכותי שמובילים האורחים. יש ריקודים מסורתיים, והחתן והכלה עונדים אחד לשני את שרשרת ה"האר" המסורתית. מנהלת הטקס (שחייבת להיות מישהי שאינה אלמנה ואינה גרושה), מאכילה את הזוג בסוכרייה, למתן ברכה לחיים מתוקים. את החינה מורחים על האצבע שעליה יענוד החתן לכלה את הטבעת, ואז הכלה מעבירה מאצבעה לאצבעו של החתן המיועד – כברכה ותקווה לקשר חזק ויציב.

• טקס החינה המרוקאי – את הטקס המרוקאי חוגגים יום לפני החתונה, מיד אחרי המקווה. החברות ובנות המשפחה מלוות את הכלה למקווה, שם מוגשות עוגיות ושתייה. כשחוזרים, לרוב לבית הורי הכלה, לובשות הנשים בגדים מרוקניים מסורתיים (כפתן) ותכשיטים, ועל ראשיהן עוטות כתרים או סרטים תואמים, וגם הגברים לובשים בגדים מסורתיים עוטים תרבוש על ראשיהם. החתן והכלה יושבים זה לצד זו, וכל האורחים רוקדים לפניהם, שרים ומשמחים אותם ביום חגם. תערובת החינה נמרחת על ידי האורחים באמצע האירוע, והאמונה היא שהיא סמל לפריון, לאושר, לבריאות ולשלמות בחיי הנישואין, כמו גם לשמירה מפני עין הרע.

• טקס החינה התימני – בטקס התימני הכלה לובשת בגדים תימניים מסורתיים, אבל לפני כן השמשית שמנהלת את הטקס עוטפת את ראש הכלה בחיתול – כסמל לפוריות וכברכה לבן זכר. כמובן שהיא עונדת גם תכשיטים מסורתיים המסמלים את עול הנישואין מחד אבל את היופי שיש בהם מאידך. על צווארה נתלית שרשרת של צמח ה"שדאב" יחד עם שיני שום – כסגולה כנגד עין הרע. במהלך הטקס מחליפה הכלה מספר תלבושות, וגם החתן לובש תלבושת תימנית מסורתית בתחילה, ומחליף בהמשך לתלבושת שנייה. בטקס עצמו נכנסים החתן והכלה למקום האירוע בשירה ובריקודים, ואז השמשית מורחת את ידיהם בעיסת החינה ואחר כך גם את ידי האורחים. לאחר הטקס ממשיכים לרקוד ולעשות שמח עם הזוג.

לסיכום – טקס החינה ביהדות מאוד דומה בין העדות השונות, ובכל זאת – לכל עדה יש מנהגים משלה שמייחדים אותה מהשאר.

אין ספק שזה טקס חשוב ורב משמעות עבור הזוג הצעיר ובני המשפחה, אשר עתידים לחגוג יום אחר כך שוב – בחתונה. להתראות בשמחות!